הבלוג


אתם כבר יודעים, אני הרבה דברים, אני בת 37 אני בת זוג לאסף , אמא לאביתר ואלה, אני מאמנת אישית ועסקית, הקמתי בית ספר פורץ דרך בישראל, כל זה וגם אני שמנה. אני שמנה כי אני אחרי לידה. אז מה אם אלה שלי היא כבר בת 4.5...הטיעון הזה עדיין תופס, לא?

קרא עוד

אזהרה: אם את נוטה להתייחס לחלומות בציניות. אני ממליצה לך לפרוש מקריאת הפוסט הזה ע-כ-ש-י-ו. אני מכירה את זה, שנים הייתי צינית. לפעמים זה היה מצחיק, רוב הזמן זה פשוט טינף לי את הנשמה. אבל זה שמר עלי. מתי הבנתי שזה לא לטובתי? ניחוש אחד? נכון, אחרי שנולד אביתר שלי.

קרא עוד

מודה אני על זה שקמתי בבוקר. ויש לי דופק. מודה אני שאסף התעורר לידי. מודה אני שזה בן הזוג שאיתו אני חולקת את חיי. מודה אני שאלה לי שלי קמה בחיוך וחיבוק מסורתי של בוקר.

קרא עוד

הפעם אני רוצה לדבר על זמן. אפשר למדוד זמן? אפשר להרגיש אותו? אז זהו, שכסף, אנחנו יכולים להרגיש כשהוא נמצא, כשהוא מושקע, בעיקר מרגישים כשהוא חסר. אבל זמן? דרך אחת ל"הרגיש" זמן היא לחכות למשהו ולסמן יום ביומו עד שהוא עובר. הנה אלה, הכינה "טבלת המתנה" לנופש המשפחתי. ממנו אני כותבת לכם

קרא עוד

אני רוצה לספר את הסיבה שבגללה בכלל התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. אירוע שקרה עם אביתר שלי, שבו הבנתי איך כל מה שלמדתי בחמש השנים האחרונות על עצמי, על אימון, על מונטסורי , על פסיכולוגיה חיובית ועל איך כל זה משתלב ברגע אחד, שאני זיהיתי אותו כקריטי. מעשה שהיה כך היה

קרא עוד

הפוסט הזה קשור כל כולו לתהליך ארוך ארוך שאני עוברת, כולו קשור בתזונה (יהיו גם כמה מילים על מונטסורי, מבטיחה!)

קרא עוד

הפוסט האחרון עורר כל כך הרבה תגובות, שמחתי מכמות העניין שיש בשיטת מונטסורי. בינתיים עברו שבועות עמוסים וקשים מאוד שלוו בהחלטות קשות, באובדן של איש יקר ובאשפוז שלי. אני כותבת לכם מאיכילוב, קומה 8, חדר 74, המיטה ליד החלון.

קרא עוד

הכל התחיל במסיבת חנוכה. לפני כמעט שש שנים. אביתר שלי היה בן שנה וחצי, 3 חודשים בגן הפרטי הכי טוב בשכונה! אשה אחת, מוכשרת, מתחילה להשמיע מוסיקה בקולי קולות, להרקיד ולהפעיל את הילדים. כולם שמחים וצוחקים ורק אביתר שלי נצמד אלי חזק, חופן את ראשו המתוק בכתפי ולא מסכים להיענות ל"הוראות ההפעלה".

קרא עוד

זהו, התיישבתי לכתוב. הבלוג הזה מבשיל אצלי כמעט חצי שנה, אם היה מבשיל 9 חודשים היה מתאים לקלישאת ה"לידת הבלוג של אמא מאמנת". אבל אז הייתן בורחות מייד, לא? אני כותבת אותו קודם כל עבורי, הזדמנות נהדרת לתעד את המסע ההורי והאישי שאני עוברת. אם בדרך תמצאו בו גם אתן עניין, הרווחתי.

קרא עוד