הבלוג


הוא נוחת כאן בממוצע פעם בשנה, בא עם מבול של מים שגורר אחריו מפלס הוצאות עולה. מהר מהר מחליפים לארון חורף, זה אותו ארון, אותו מדף, שצריך להכיל בתוכו בגדים בעובי אחר לגמרי, תכלס, הייתי מעדיפה חדר ארונות... וגם חדר נעליים אם אפשר. אז השבוע את "חוג אמא" הקדשתי עם כל ילד לרכישה פרטית של המלתחה שלו.

קרא עוד

אני רוצה לספר לכם ש...אממממ...כסף לא גדל על העצים. לפחות לא על העצים כאן באזור המרכז. כסף נקנה בעבודה ובמאמץ והוא הולך מאיתנו הרבה יותר מהר ובקלות מאיך שהוא מגיע. מערכת יחסים בעייתית...

קרא עוד

שנה עמלתי כמו נמלה מיוזעת להחליף הרגלים. שתיתי הרבה יותר (מ-0 ל-2.250 בזכות בקבוק הקאמל בק שלי) אכלתי הרבה פחות ממה שפעם אהבתי (שוקולד על כל תצורותיו) אכלתי הרבה יותר בריא (קינואה אהובתי...) הרבה יותר מסודר הרבה יותר מתוכנן מראש (קופסאות לוק לוק אהובותי...)

קרא עוד

קיוויתי כמעט שנה שאוכל לכתוב את הפוסט הזה. בעת הזו לפני שנה ריחפה מעלי עננה אפורה. כלומר, בחוץ היה כבר סתיו אבל לי היה בלב חורף ובעיניים הוא היה גשום במיוחד. עוד לא הבנתי מה לא מסתדר, רק ידעתי ש״משהו לא עובד״

קרא עוד

אלהלי ואני עסוקות בלחפור אחת לשניה על מה היה ומה יהיה. פיתום אני קולטת את אלהלי מגניבה סוכרית טופי לפה. אשכרה אוכלת טופי על הבוקר. אין לתאר! אני: ״אלהלי ! מה זה?״ היא: ״אממממ... סוכריה״ אני: ״בבוקר? מה החוקים שלנו לגבי ממתקים?״ היא: אני חשה את אי הנוחות שלה... סנטר קצת רועד ״ממתק אחד ביום״ אני: ״וגם זה לא חובה...ומתי מותר?״

קרא עוד

גילוי נאות וחשוב - אני לא כותבת בשם אפחד, למען אפחד ולא מקבלת על הפוסט הזה לא הנחה ולא הטבה. אני כותבת כי אני פגשתי מונטסורי במקום הכי לא צפוי. וזה חדש ומאיר עיניים והם בכלל לא יודעים שהם כאלה. עכשיו אם בא לכם , תמשיכו לקרוא. זה הולך להיות ארוך. וזה בכלל תיעוד בשביל אביתר אבל אם בא לכם לזרום - יהיה מעניין. אני מבטיחה!

קרא עוד

יש לך אהבה בלב מספיק בשביל שניכם, בזה אני בטוחה, אבל יש לך כלים לדעת מתי להביע אותה ואיך?

קרא עוד

עד הלידה שלי, בכלל לא הייתי מחוברת לסימנים. יכולתי להרגיש בבטן רוע ועדיין לבחור להתקרב, יכולתי להרגיש בבטן כוח ולא להאמין שאני מסוגלת, יכולתי להיפגע ולחזור להגיש את הלחי השניה,

קרא עוד

אני לא אדם סנטימנטלי. לאנשים כן אבל גם אז...לא בכל מחיר. לרכוש, אוקיי, שם אני מקפידה ממש לא להיקשר. אני לא מאלה שאוגרות, כלומר, אם לא מחשיבים בגדים, נעליים ותיקים. כשהייתי ילדה אני זוכרת בבירור שקערת קריסטל מרהיבה ומיוחדת (בטח גם יקרה) של אמא שלי נפלה לי ונשברה, אני זוכרת את מבול רגשות האשמה שהמטיר עלי מבפנים וידעתי שתיכף הוא מתחבר למבול נוסף חיצוני וקולני

קרא עוד

בגרסה הקודמת שלי, איפשהו בגיל 8, כשעוד הייתי ילדה דוסית בקרית גת קראו לה "אשת חיל". תשכחו מזה! אין כזה דבר סופרוומן! וזה לא הולך להיות פוסט על "איך בעשרה צעדים פשוטים תהפכי להיות כזו" כי זו דמות דמיונית.

קרא עוד

מאז שאני ילדה שנאתי אסיפות הורים! תמיד הסבירו להורים שלי (קלישאה בעוד 3...2...1) שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי. קצת מהפוטנציאל שלי אפשר היה למצוא בים של אשקלון על החוף, קצת ממנו בפינת העישון שהקמתי (קראנו לה פרדייז- פתאט!), הרבה ממנו בצחוקים פרועים בכיתה עם חבורת החבר'ה שכללה את כוכבית, חגית, ציפ, תומר ונתי. מעט ממנו נשאר אצלי.

קרא עוד

הכל התחיל ב-14/10. סתם, זה לא כזה דרמטי... יש לנו מנהג קבוע, פעם בחודש אנחנו הולכים לספריה. אני מודה שעד לא מזמן חשבתי שהקונספט הזה של ספריה ממש עבר מן העולם, מסתבר שלא, קונספט הספריות חי, בועט וטכנולוגי מתמיד. עד כדי כך טכנולוגי שהוא יודע לזהות בדיוק בכמה ימים / שעות / דקות /שניות איחרנו להחזיר את הספר. ואנחנו מאחרים. תמיד.

קרא עוד