סימן. סימנים. שינוי. שינויים.


סימן. סימנים. שינוי. שינויים.
 11/04/2013 12:16

עד הלידה שלי, בכלל לא הייתי מחוברת לסימנים.

יכולתי להרגיש בבטן רוע ועדיין לבחור להתקרב,
יכולתי להרגיש בבטן כוח ולא להאמין שאני מסוגלת,
יכולתי להיפגע ולחזור להגיש את הלחי השניה,
יכולתי להרגיש שאני חייבת להמשיך ולהיאחז עוד בעוד במשהו שכבר איבד את ערכו מזמן,
יכולתי להרגיש מנוצלת ולא לצעוק חמאס (האמת? זו לא נראית לי קריאה הולמת בשומצב...).
המשותף לכל אלה היא הבטן, היא קצת ירדה אחרי הלידה (ממש קצת...) אבל תמיד דיברה אלי אמת.

במקום להשאיר אותה נקיה, בחרתי להתעלם ממנה ומהרבה מצבים שיכולתי להימנע מהם ובאורח פלא הייתי חוזרת שוב ושוב על אותן פעולות שהיו מסיבות לי נזקים באותם מקומות.

באסה.
סירבתי להאמין שאני יכולה לשנות, תמיד שינוי נראה לי דבר שמצריך המון המון משמעת עצמית,
ואני ? אין לי מספיק ממנה. אין לי משמעת עצמית בגרוש !!!
בתוך הצלילה שלי אל נבכי הפסיכולוגיה החיובית,
באחד הסמינרים של ד"ר טל בן שחר (המנטור הכי טוב שיכולתי לבקש לי)
הוא דיבר על 2 בשורות, האחת קשה, השניה קשה אף יותר - ממש ככה!
הבשורה הראשונה , זו הקשה היא - שיש אנשים שנולדו עם משמעת עצמית ויש אנשים שנולדו עם פחות משמעת עצמית.
בקיצור הסיפור הוא גנטיקה...הסתכלתי ימינה ושמאלה וגיליתי שהגנטיקה שלי, איך לומר בעדינות? לא חגיגה ...
הבשורה השניה, הקשה עוד יותר - כמות המשמעת העצמית שלנו היא ממש מועטה. קטנה. קמצוץ. אוף. באסה!
אבל ככה לא יוצאים מסמינר פסיכולוגיה חיובית של ד"ר טל בן שחר...
כי אז הוא הסביר את מה שיהפוך להיות נר לרגלי בשלוש השנים האחרונות - טדדדדדם:

אנחנו לא זקוקים ליותר משמעת עצמית ממה שיש לנו!

60 שניות על שינויים ומשמעת עצמית:
הנה שלוש האפשרויות לצאת לשינוי:

1) 
אדם נכנס להרצאה / סרט/ קורא איזה ספר נהנה ויוצא מהחוויה הזו בדיוק כמו שנכנס אליה. אין שינוי.


2) אדם נכנס להרצאה / סרט/ קורא איזה ספר / קורה לו משהו ואז נופל לו אסימון. לרגע או אולי לשבועיים הוא "קולט את הקטע", מבין מה השינוי שעליו לעשות ואפילו מתנסה בו מעט. אחרי כמה ימים או אולי אפילו שבועות לא נשאר מה"תובנה" שלו זכר והוא חוזר לחייו הרגילים. יש שינוי אבל הוא מחזיק למשך זמן קצר והאדם חוזר לאותה נקודה.
רובנו נצא ככה לשינוי...כלומר נצא ונחזור בדיוק לאותם מקומות. לא חבל?


3) אדם נכנס להרצאה / סרט/ קורא איזה ספר / קורה לו משהו ואז נופל לו אסימון. הוא מחליט, על בסיס אותה תובנה לבחור פעולה אחת פשוטה ולהתאמן בה. לבצע אותה בדיוק באותו אופן במשך לפחות 21 יום והסבירות שהיא תוטמע כשינוי- עולה. יש שינוי, אחרי עליה יש מעט ירידה ובכל אופן למקום גבוה יותר מההתחלה.
(בשביל להחזיק בסבב של 21 יטם לפחות נדרש מאמץ, נדרשת משמעת עצמית...נו מה חשבתם? שינוי זה לא קל!)


הדרך הזו להתמיד בשינוי לאורך זמן, הוא הריטואל, פעולה עקבית , שחוזרת על עצמה באותו אופן ובאותו זמן עד כדי כך שהיא הופכת לנו לאוטומטית. אחרי 21 יום נוכל להוסיף עוד החלטה קטנה (אותה אנחנו נתחיל מנקודה גבוה יותר) וככה , לאט לאט ובאופן איכותי נוכל לערוך שינוי משמעותי.

עד כאן החלק התיאורתי. איך הוא קשור למה שקרה לי היום?

אחד הריטואלים שלי הוא להיפגש עם חברות לקפה או ארוחה. אל תטעו, אני עובדת קשה מאוד, אבל ערה לכך שהפסקות הן הדרך לשמר אנרגיה ואפילו לייצר ממנה עוד. בטח כשההפסקה משלבת טיפוח קשרים ומערכות יחסים.
אז נפגשתי עם גל בנחמה וחצי. גל היא מדריך התיירים התל אביבי שלי, תמיד היא לוקחת אותי למקומות קסומים וטעימים, תמיד עוברים שם בדרך אנשים מהעבר שלי (טולי- ריגשת אותי היום- מאוד!!!).
שעתיים אח"כ אני ממהרת לפגישה בקצה השני של העיר, כרגיל, אני לא מבזבזת זמן. כבר אחרי נשיבוק הפרידה מגל אני דוחפת אוזניה לאוזן (מענישה את עצמי על שאיבדתי את הג'הבון שלי ומסתפקת באוזניה חוטית של אייפון) ומתחילה "לתפור עבודה". מתקשרת להיא, להזמין את ההוא, לעדכן את בית הדפוס על החוברת החדשה... כ"ז יש לי חצי שעה וכל כך הרבה דברים ברשימה להספיק.
מדברת. מקשיבה. מדברת. צופרים לי
ואני? לא מבינה איך בבוקר קסום ורגוע שכזה (אלוהים הבטיח 24 מעלות ויום שמשי ואני קופאת מקור אבל היי...בקטנה)
מישהו מספיק עצבני כדי לצפור כמה פעמים ועוד באריכות.
אני ממשיכה בשיחה ופתאום קולטת נהג מונית שעוד שניה מנשק לי את הדלת הצמודה לנהג (להלן אני הנהגת)
ועוד בשיא חוצפתו צופר לי.
פחחחחח, נהגי מוניות. זה מה שיש לי להגיד.

ממשיכה בשיחה, עוד מסבירה לאשת השיח שלי שאני לא מבינה מה יש להיות עצבנים על הבוקר.

עוצרת ברמזור.
לידי עוצרת מזדה כסופה, של בחור נאה, בטח הייטקיסט והוא מסמן לי לפתוח את החלון.
אני פותחת, בטח הוא צריך הסבר להגיע לאנשהו, נו , הוא לא מכיר את ה-WAZE???
אני : "בוקר אור וטוב"
הוא: "בוקר לא כל כך טוב"
אני: ".....????...."
הוא: " את יודעת שעברת באדום מלא כשחצית את ארלוזורוב"
אני: "הא? כלומר, מה? איפה? איזה רמזור? על מה אתה מדבר?"
הוא: " אני ראיתי שאת בטלפון וגם שאת גולשת לאיטך והבנתי שאת לא רואה את הרמזור, אז צפרתי לך שלוש פעמים"
אני : "אתה רציני? די! אני?"
בשניה הזו עוברת לי ההלוויה שלי מול העיניים
(זה בסדר כבר השבעתי את אסף שהכיתוב יהיה "אמא למופת נ.ב מתה רזה")
וברצינות אני חושבת על כל אותן פעמים שהייתי עם אביתר ואלהלי,
עם אביתר אלהלי ועוד חבר/ה שלו/ה וכל הדם אוזל לי מהגוף.
הוא: "את דיברת בטלפון והיית כנראה כל כך מרוכזת, זה היה מפחיד"
אני: "תודה לך שעצרת, שצפרת, שסימנת, שהראת, פשוט תודה!"

אני מנתקת באחת את שיחת הטלפון, עוצרת בצד ומסדירה נשימה.
זה לא הצחיק אותי, זה לא מצחיק אותי.
וזה חתיכת סימן!!!!

סיימתי להסדיר נשימה, אני מכניסה את עידן רייכל החדש לחריץ המתאים, מגבירה ונוסעת.
עוברות לי עוד טריליון מחשבות בראש.
אבל דבר אחד אני זוכרת, אין שום מחשבה שבוראת מציאות (ואל תאמינו למישהו שאומר לכם אחרת)
יש רק עשיה שיוצרת מציאות. וברור לי שאני צריכה לעשות משהו בקשר לסימן הזה.
כי יש לי כל כך הרבה מה לסכן!


 

אביתר בן 4 , אלהלי בת שנה


אסף ,אהבת חיי והחמצן שלי- המשפחה שלי


ויש עוד כמובן הרבה מאוד מה להפסיד...אין מספיק מקום בבלוג...

מגיעה למקום הפגישה, מרגישה שהייתי הרבה יותר מרוכזת, הרבה יותר קשובה למה קורה סביבי, הרבה יותר אדיבה, הרבה יותר מפוקחת. אני לא יודעת בדיוק איך להסביר את זה אבל הרגשתי שקיבלתי מתנה.

ברגע הזה החלטתי - אני לא מדברת יותר בטלפון בזמן נהיגה!

שיתפתי את עדי , שהיא עוד חתיכת הפסד בשבילי. היא כמובן אימצה מיד את התובנה גם לעצמה,
נו מה? אנחנו צריכות לסכן אותה עם סימן? לא, תודה!
מיד אנחנו מבינות שזה מוריד לנו, שתי אמהות עובדות, עוד שעתיים נטו של עבודה אבל מבינות שהמחיר האלטרנטיבי הרבה יותר גבוה.

מסיימת את היום העמוס הזה ויוצאת להביא את אביתר והחברה שלו (שהם יחד זה הדבר הכי מתוק בעולם, לא יכולה לחשוף אותה אז ...תסמכו עלי!)
בדרך אני, כהרגלנו בקודש, מספרת לו מה עבר עלי ומבקשת את עצתם החכמה ובכלל, מה הם חושבים על הסיטואציה
ומה לדעתם אני צריכה לעשות.

הרבה דברי חכמה הם אמרו שם, בנסיעה הזו, אבל המשפט שיחזק אותי לבחירה בשינוי הזה הוא המשפט שאביתר אמר לי כשסיפרתי שעדי ואני הבנו שנצטרך לעבוד עוד שעתיים בלילה, במקום "שעות העבודה" בנהיגה.

"אמא, תדעי שלהיות מאושפז בבית חולים זה הרבה יותר זמן משעתיים בכל יום"
{ילד שהוא, זה התסריט האופטימי מבין שלל האפשרויות הקיימות}...
תחזיקו לי אצבעות ותהיו סובלניים אם אהיה פחות זמינה מעכשיו.

סעו בזהירות ובריכוז.
תאמרו תודה הלילה, רק על זה שיצאתם וחזרתם הביתה בשלום.
לחיים!

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.