חברים אמיתיים, הסיפור שבגללו החלטתי לכתוב את הבלוג הזה


חברים אמיתיים, הסיפור שבגללו החלטתי לכתוב את הבלוג הזה
 23/07/2012 22:34

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברה טובה טובה. כזו שלא פגשתי כבר המון זמן. איזה כיף!

אני לא יכולה להסביר את ההתרגשות שלנו מהמפגש אחרי כל כך הרבה זמן (האמת היא שזה קרה די בזכותה...)
שתינו ידענו ששריינו 2.5 שעות בלו"ז ושממש תיכף נצלול לשיחה על המשפחה, הילדים, החוגים, הקיץ, העבודה, ההספק, ומה לא. אז כדי לאזן את כל העומק הזה התחלנו בביקור ב-ALDO. היא יצאה עם זוג נעליים אני עם שניים.

עכשיו היינו מוכנות להתחיל.

המפגש איתה גרם לי להתבונן בחברויות שיש לי , מי הם האנשים שלהם אני קוראת "חברים" שלי, מה זה אומר עבורי? מה זה אומר עבורם? מה הם הערכים שבבסיס החברות? איך היא נוצרה? מתי היא נבחנת? מה חוזקה?

ובהקשר הזה אני רוצה לספר את הסיבה שבגללה בכלל התחלתי לכתוב את הבלוג הזה.
אירוע שקרה עם אביתר שלי, שבו הבנתי איך כל מה שלמדתי בחמש השנים האחרונות על עצמי, על אימון, על מונטסורי , על פסיכולוגיה חיובית ועל איך כל זה משתלב ברגע אחד, שאני זיהיתי אותו כקריטי.

מעשה שהיה כך היה,
בבית הספר "דרך הילד", יש מנהג שנולד מתוך צורך עז שהמורים ראו.
הם זיהו שבמפגשי הבוקר ואחה"צ, הילדים מאוד רוצים להביע את עצמם באופן חופשי,
זה יספר בדיחה,
ההם ינגנו יחד בגיטרה,
ההוא יגלגל על עצמו חישוק והן שלומדות התעמלות קרקע יראו כמה הן גמישות.
במונטסורי כמו במונטסורי, ברגע שזוהה צורך מבעבע, לא מתעלמים ממנו אלא משתמשים בו.
המדריכים יצרו הסכם עם התלמידים.
בכל יום רביעי, במפגש סיום היום בין 15:00-15:45 ייערך מופע שייקרא "בימת הילדים" (על השם למופע העלו להצבעה). כל הילדים שרוצים להופיע ביום רביעי, יצהירו על כך ביום א' (ככה הילדים לומדים תכנון זמן)
ויבנו יחד "תוכניה".
במהלך כל השבוע הילדים שיופיעו יתאמנו (ככה מלמדים מחוייבות / אחריות / השקעה) וביום רביעי יופיעו במלוא הדרם מול כל ילדי הכיתה.
הגיע יום רביעי, אביתר שלי יחד עם קבוצת חברים, עלו להופיע. הם לקחו קטע מ"ארץ נהדרת" וממש התכוונו להצחיק.
לא יצא להם......

תוך כדי ההופעה התחילו קריאות בוז רמות של הילדים בקהל
(במונטסורי עובדים גם על ביטוי עצמי מלא :-)).
אביתר שלי יצא כל כך נסער מההתרחשות, כל כך מוצף ממנה, מיד כשפגש את אסף, התחיל לבכות. בצדק, ממש מעליב!
אחרי שעיבדו יחד את המידע, אסף ברגישות המופלאה שלו, ידע לזהות שאביתר צריך גם לספר את זה לי.

יום רביעי זה היום הארוך שלי בעבודה, ככה שהיתה אופציה רק לשיחה טלפונית.
אתן יכולות לתאר לכן שאיך ששמעתי את הסיפור ליבי יצא אל אביתר שלי וכל מה שרציתי היה לעזוב הכל ולרוץ אליו.
אבל ידעתי שיש לי עוד איזה 5 מתאמנים לפגוש היום אז מהר התעשתתי.
הקשבתי לו קשב רב, המסר ששמעתי ממנו היה נחרץ, חד משמעי: "אף אחד לא אהב את ההצגה, אף אחד לא נהנה ממנה, כולם קראו לי בוז, אף אחד לא חבר שלי!"
האוטומט שלי כמעט קפץ ואז נזכרתי שהילד צריך בראש ובראשונה אמפתיה. לגיטימציה להרגיש כמו שהוא מרגיש עכשיו, פגוע, נעלב, כועס, כל התשובות נכונות.
חשבתי על זה ממש מבאס להתכונן כל השבוע להצגה, לחשוב שהיא מצחיקה (והיא מצחיקה! תאמינו לי!) ואז לקבל תגובות כאלה.
אבל במקום להקשיב לתוכן של אביתר, ניסיתי לחשוב על ההקשר, משהו הרבה יותר גדול שהוא אומר לי - הרי היה ברור שכל מה שהוא מצליח לראות זה את חצי הכוס הריקה. מה עושים?
עוזרים לו לראות את המלאה... (רק אחרי שהקשבתי הקשבה נקיה ונתתי מקום לכל התחושות הקשות שלו)
השיחה הלכה ככה:
אני : "אני ממש מבינה שנדמה לך עכשיו שאף אחד לא נהנה, או צחק ושאין לך שם אף חבר, אבל אני יכולה לשאול אותך שאלה?"
אביתר : "(משיכת אף מנוזל אחרי בכי) ...כן "

אני : "תגיד, כמה ילדים יש בכיתה? "
אביתר : 33 (תירגעו, יש גם 3 מורים!!!)

אני : "ואתה, חבר של כל ה-33 ?"
אביתר : "(משיכת אף מנוזל אחרי בכי) ...לא, מה פתאום "

אני : "אז זה בסדר אם לא כולם יהיו חברים שלך?"
אביתר : " ...כן "

אני : "יופי! ותגיד, בקהל, יש מי שלא צעק בוז? או אולי אפילו מחא כפיים?"
אביתר : "......(חושב ארוכות) כן. גבאי, דוד, רועי, רואי..."

אני : "אחלה, איזה כיף לך, אז מה אתה מבין מזה?"
אביתר : "שהם חברים אמיתיים שלי"

אני : "נכון? איזה כיף! תגיד, אם תחשוב טוב טוב אתה יודע כמה הם ?"
אביתר : " בערך"
אני : " אז בוא נעשה עסק, אתה תכין רשימה של החברים האמיתיים שלך, תתקשר אלי ותגיד לי כמה מצאת ומה אתה חושב"

אחרי חצי שעה קיבלתי לאייפון את הנייר הבא:

צחקתי בערך רבע שעה רצוף משגיאות הכתיב ואז התקשרתי אליו, אני הייתי שמחה, הוא מצא 9 חברים אמיתיים! זה המון! זה המון ילדים שאכפת להם ממנו, שאוהבים אותו ללא תנאי, שאיתם הוא יכול להתחזק. איזה כיף לו!והוא? הוא כבר לא משך אף :-) אפילו האנרגיה בקול שלו היתה הרבה יותר מרוממת. מה לא ברור? הילד היה עסוק בערך שעה וחצי (כי כה אז לקח לו לכתוב כל כך הרבה) רק במי שעושה לו טוב! במקום להסביר לו לחשוב על מה שכן הוא הלך לעשות את זה. לא במקום כל התחושות הקשות שעוררו בו הילדים האחרים, אלא לצד זה, כמו שהוא נתן משקל לאלה שפגעו, שווה לתת משקל גם לאלו שלא.

למחרת, המורים בכיתה כמובן עשו עם הסיפור הזה עבודת עומק על השונות בין טעמם של ילדים, על היכולת של אביתר וחבריו המופיעים ללמוד מזה לקח להבא, להתקדם ולצמוח מתוך סיטואציה כזו ולא להיות תקועים בה.

תראו, אפשר להיות ציניים ולצקצק בשיניים על היכולת של אימון לעשות הבדל, אבל אני רואה אותו יום יום נוכח בחיי ובחייהם של ילדי. אני חושבת שכשעובדים עם ילד על התבוננות דרך הכוס המלאה, ככלי, כשמלמדים אותו הכלה, שונות בין בני אדם, רשות להיות אנושי (להיפגע וללכעוס ולבטא את זה) או אז הוא מקבל את הכלים האמיתיים.

כי אחרת מה? עוד דף בחשבון? עוד פרק בתורה? אבל מה עם הנפש? הגישה לחיים? לא במקום כל התוכן, אלא לצידו, בנוסף, חשוב לא פחות.

אני מאוד נרגשת מכמות החשיפה של הבלוג (למעלה מ-2000 קוראים ב-3 פוסטים, זה מעל לכל ציפיותי), חיכיתי לסיבה טובה לכתוב ספציפית את הפוסט הזה.
קחו אותו כחומר למחשבה.

תהיו חברים ותפיצו את הפוסט הלאה.

נשיקות
אפרת

  

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.