ד"ר אייל דורון מסביר לנו מי היא באמת אמא טובה...


ד"ר אייל דורון מסביר לנו מי היא באמת אמא טובה...
 24/05/2014 21:27

את ד"ר אייל דורון פגשתי בפעם הראשונה בחגיגות יום הולדת 40 של איילת, גיסתי האהובה.

זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי מסיבת יומולדת עמוקה ומלאת תוכן והשראה.

אייל היה הרבה מהתוכן וההשראה.

בסוף ההרצאה ניגשתי אליו,

סיפרתי לו על בית הספר שהקמתי והזמנתי אותו להגיע לעשות תחקיר על בית הספר "דרך הילד"

קופצת קדימה בזמן,

היום בנו של אייל לומד בבית הספר שהקמתי ועדי אני לומדות ממנו הרבה על החיים,

על אושר ועל חשיבה עצמאית .

עדי ואני פגשנו את אייל לראיון לקראת ההרצאה שלו באירוע "מגיע לי",

ומה שקרה מאז הוא שנשארנו עם המון מחשבה , כמו תמיד עם אייל, אנחנו מרגישות שאיש קטן נכנס לנו למוח ועושה שם מסאג' רקמות עמוק, מתריס, מעמת, מדייק ומשאיר לנו המון המון סימני שאלה להתמודד איתם... וסימני שאלה זה מה זה טוב! תכף תבינו גם למה...


חוצמזה, את הספר שלו קיבלתי כמתנת חג מחברה אהובה,
"החיים בלונה פארק, אושר ומימוש עצמי במאה ה-21" את הספר לא הצלחתי להניח וסיימתי אותו תוך יומיים.
אני חושבת שכל אדם צריך לקרוא את הספר הזה, וכל אשה, חייבת!

מוכנות לפתוח את הראש? הנה זה בא....
- באדום , אנחנו שואלות

- בשחור , אייל עונה

ד"ר אייל דורון


יש משפט שאומר "אלוהים לא יכול להיות בכל מקום לכן הוא המציא את אמא".

ואימהות מאז ומעולם נחשבות ליצור עסוק אבל בעידן שבו אנחנו חיים נראה שנהייתה לנו אמא הרבה יותר מדי עסוקה : מגדלת ילדים, מתחזקת בית וזוגיות , מנקה, מכבסת, מפתחת קריירה ותורמת לפרנסת המשפחה ותוך כדי גם נחושה להצליח וגם להגשים את עצמה . ואנחנו תוהות איך לעזאזל בתוך כל הג'אגלינג המטורף הזה אפשר להיות גם מאושרת ומסופקת? זה אפשרי בכלל?

כבר החלטתם שמדובר באלוהים ולא באלוה(א)ימא?

אחד הפרדוקסים המרתקים הוא הוויכוח אם מצבנו כבני אדם מעולם לא היה טוב יותר או מעולם לא היה גרוע יותר. תלוי את מי שואלים.

מצד אחד אפשר לראות שבכל המקצועות החופשיים עד גיל 35 יש השתלטות נשית וצמיחה מתמדת!

יש רוב מוחלט לרופאות ועורכות דין בארה"ב ובאירופה, ומדברים על זה שזה כמעט סוף עידן הגברים בעולם.

מהצד השני אנחנו מסתכלים על היומיום,

מי אחראי על הבית?

על הכלים בכיור?

על הילדים?

מי מג'נגל?

ומי עושה טובה שהוא מזיז צלחת?

בעיני אלו שני מתחים מרתקים של התקופה בה אנחנו חיים.

למעשה אם מתבוננים בתקופה הנוכחית רואים שיש הרבה שינויים ותנועה של נשים קדימה אבל למעשה אפשר לומר שהנשים הנוכחיות חיות ב"דור מדבר", הן ילכו במדבר "40 שנה", הרבה משתנה אבל לא בטוח שהם אלה שתגענה לארץ המובטחת, הבנות של הדור הזה... אולי כן. 
הפרדוקס הרבה יותר קשה מאי פעם,

את, האישה, יכולה, תאורטית, לשחרר, מה זה תאורטית? את יכולה! ומגיע לך!

אבל יש משהו לא ברור שמחייב אותך להחזיק הכל (או הרבה מאד) אצלך.

משימות החיים , סוג של אחריות כוללת, זה מרגיש כאילו את יכולה לשחרר אבל בעצם את לא.. מן סוג של חוויה של "היי, הגרסא לא התעדכנה!", העולם לא התעדכן, איזה עולם? בן הזוג לא מסונכרן, החברה והציפיות שלה לא מסונכרנות, או אולי הציפיות של אמא מעצמה לא התעדכנו מעולם...
זה האתגר הכי גדול של היום.

לחלוקת הנטל יש השפעה על היכולת של נשים להיות מאושרות או שזה אליבי שהכל נופל עלי?

לפי כל המחקרים המעודכנים, נשים עבדות הן נשים מאושרות יותר אבל בגלל שכשהן חוזרות לעבודה אחרי לידת הילדים נהיה מצב של בין לבין והחלוקה לא שוויונית אז צצה לה בעיה לא פשוטה שנובעת הרבה מכל הסיפור של איך שנשים תופסות אוטומטית את התפקיד שלהן.

מה זאת אומרת?

יש לנשים נטייה מובנית לרגשות אשם ולאחריות כמעט טוטלית על כל מה שקורה בבית ועם הילדים וכשהמצב הוא ככה זה מצמצם את האפשרות להרחיב את חלוקת הנטל.

זה מתחיל בנרטיב שנשים חיות לפיו שאומר: את צריכה לעבוד. זה אושרך, זה רצונך ויכולתך אבל הכלים בכיור יחכו לך, המשימה רשומה על שמך ויש לך נטיה טבעית לקחת הכל עלייך והכל קשור בך ואלייך.

זה מקשה מאד על חלוקת הנטל כמו שקוראים לה, בגלל זה אתן הנשים צריכות להשתלט על הנרטיב .

איך עושים את זה ?

אתן צריכות לערער על נקודת המוצא שה"גם" ו"גם" שייך רק לך. 

הרבה אימהות בסדרה {"משפחה מאושרת בשישה שיעורים", שידורי קשת, מוצ"ש בערוץ 2} ,

אמרו לי שהן מגיעות מוקדם בבוקר לעבודה ומתארות מצב שבו עד 12 במקום העבודה לא קורה כלום, כלומר כלום שקשור בעבודה, אח"כ רק בסביבות 16:00 מתחילה הישיבה הראשונה (הרבה אימהות , אנחנו יודעות , בכלל לא יכולות לקחת בזה חלק) ואז העבודה נמשכת עד מאוחר. לאימהות בגלל הנרטיב והאוטומט שכולנו חיים בו קשה לשתף פעולה או לערער על ההתנהלות הזו. לרוב גברים הם אלו שנשארים עד מאוחר בעבודה פשוט כי ככה מתנהלים הדברים ואף אחד לא חושב לערער על זה, להטיל על זה ספק.
ערעור על הנרטיב זה המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית. עכשיו צריכה לבוא האימא שתכופף את הנרטיב במקום העבודה שלה.

כי הנרטיב הוא נרטיב גברי ולא רק בגלל שהגברים נותנים את הטון, יש משהו אצל נשים שכאילו מוכן להפסיד בנקודות. אישה אומרת לעצמה אני אשפר בנקודות את המצב, אני לא מצפה לנוק אאוט , אנחנו שבויות באפשרות הקיימת במקום לייצר את המציאות שאנחנו רוצות. בגלל התפיסה הזו הרבה נשים אומרות לעצמן "אם אני אצליח לצאת איזה יום אחד מהעבודה בארבע, אני ארוויח נקודות" אני חושב שאישה צריכה להעביר את הזירה למקום אחר לגמרי, לומר לעצמה אני אכתיב את סדר היום בעבודה לפי הצרכים שלי, כאדם, כאישה, כאימא.

בסדר, הבנו, לשנות את הנרטיב, איך עושים את זה ?

למשל, במקום לחיות עם האופציה היחידה שאת אחראית למצוא קייטנה לילדים בקיץ, לבחון את האופציות מההתחלה, מנקודת אפס.

תשאלי את עצמך שאלה עקרונית כמו

מי קבע?

מי החליט שזה ככה?

את החלטת?

כי בסוף זה טוב לך?

או שזה טייס אוטומטי חברתי תרבותי שככה זה ?

כל עוד את לא משנה משהו עקרוני בשיח שלך אז זה לא יעבוד.

אני עובד הרבה עם מנהלות וזה מדהים שהן יכולות להיות הכי נועזות, חופשיות ואמיצות אבל אף אחת מהן לא מערערת על מרכיבי האמהות כפי שהם ידועים.

עוד אפשרות לפתרון היא שאשה באשר היא, תפתח את החשיבה העצמאית שלה, כדי שתוכל להתאים את עצמה לחיים במאה ה-21.
וזו לא זכות, זו כמעט חובה לעשות את זה בתקופה שבה אנחנו חיים.

איך עושים את זה ? איך מפתחים חשיבה עצמאית?

מתחילים לשאול את עצמנו שאלות ולא ממהרים לתת תשובות .

את צריכה לצאת רגע החוצה מהחיים שלך ולהסתכל עליהם מבחוץ.

לבחון את הדברים מההתחלה ולשאול מה הוא הסיפור שלי, מה החלום שלי, מה הרצון שלי ואיפה לא.

וזה מתחיל במופעים קטנים, הכי קטן שאת יכולה לחשוב עליו.

למשל- יש רוטינות שאני עושה בתור אמא כי כולן עושות וזו רוטינה, אפילו מדורת ל"ג בעומר (סתם דוגמא עדכנית מהימים האחרונים).

כל האימהות בישיבות ההנהלה שבהן הייתי השבוע, מיהרו למדורת ל"ג בעומר, לשבת לפטפט שם עם האימהות האחרות שיגיעו. ראיתי בעיקר אימהות שרצו ומיהרו למדורות, פחות ראיתי גברים שרצו לשם.

אני אומר תבדקי עם עצמך, על כל דבר, זה מה שאת רוצה? זה מה שאת בוחרת? או שזה איזה תכתיב חברתי שאת מתכנסת אליו ולא עוצרת לבדוק בינך לבינך, זה מתאים לך? זה מה שאת רוצה ?


הספר של ד"ר אייל דורון


אנחנו אומרות ש"אמא טובה היא אמא שטוב לה" – תגיד, לאיזה אמא הכי טוב? זו שמקדישה את זמנה ומתמסרת לגידול הילדים? זו שמתאמצת לשלב בית וקריירה (למרות שזה ממש ממש לא קל) ? או זו שקודם מגשימה את עצמה והיא גם אמא אבל ממש לא רק? מי הכי מאושרת?

קודם כל תראו איזה אבסורד. בעבודה הטובה שאתן עושות, אפילו אתן, הייתן צריכות למצוא צידוק מוסרי לתת לאמא, כאילו חס וחלילה שיהיה לכן טוב."סתם" טוב, רק לכן, כי מגיע לכן, לא תלוי בכלום. למה שיהיה לכן טוב? יהיה לכן טוב כדי שתוכלו להמשיך לעשות טוב לאחרים שסביבכן, אחרת , "סתם ככה לעשות לך טוב"? זה לא בא בחשבון...

למה לא לעצור כאן? אמא טובה היא אמא שטוב לה. נקודה .

אמא טובה היא זאת שמצליחה להיות מדויקת עם עצמה ולשאול את עצמה שאלות ומצליחה להיות שלמה עם מה שבחרה.

מה זאת אימהות טובה? איך את מגדירה לעצמך אימהות טובה? להיות עם הילדים? מה זה להיות עם הילדים? טכנית? מהותית? נפשית? להוות להם דוגמא? מה זה ? אמא, אישה צריכה לשאול את עצמה את השאלות האלה.

אנחנו משתמשות במושגים כללים ולא אישיים שלנו. "אמא טובה" היא אמא שיודעת מה זה עבורהאמא טובה! ואז היא יכולה להחליט אם היא טובה או לא.

זה מאבק גדול וזה קשה לבחון כל הזמן את הקריטריונים של עצמי, להמציא את העולם שלי ואת התפיסה שלי על העולם, זה קשה אבל הכי מניב והכי מתגמל ומפתח.

ביום שתדעי מה זה עבורך "אמא טובה" , דעי שהתחלת לעבוד על האושר שלך.

זה משפיע על המודל שאמא מהווה לילדים שלה?

באימהות כמו באימהות, האופן שבו אמא מתנהלת בכל המרחבים שלה משפיע על המודל שהיא נותנת לילדים שלה.

ומזה אפשר להבין שהלמידה הכי משמעותית היא הלמידה האגבית, מה שהילד לומד מאימא שלו זה מה שהוא סופג מההתנהגות שלה. הילד לומד תוך כדי צפייה וחיקוי.

את לא יכולה לזייף את זה, אי אפשר לעבוד על ילדים ואי אפשר לזייף מולם. אם את מרגישה לא טובה, הוא ירגיש את זה , אם את מרגישה לא יפה, הוא ירגיש את זה. הוא מתבונן בך.

שתי ההבנות האלה כופות על האמא ומאלצות אותה ולמעשה מעודדות אותה להתחבר לשאלות נורא עמוקות של מי היא ומי היא לא...תשאלי את עצמך, מה את ומה את לא.

אימהות היא האתגר לדיוק עצמי מתמשך, גם כאן זו עבודה שאינה נגמרת מול אתגר שאינו נגמר. האימהות.

יחד עם הנטייה הטבעית של אימהות לרגשות אשם, פרפקציוניזם, לפסאדה, לפחד שלא לאכזב נוצר פרדוקס שמצד אחד אמא היא כוח מופלא חזק ומלא עוצמה ומצד שני אימהות אוחזות באיזו קורבנות ורגשות אשמה תמידיים.

זה כאילו שאם את לא מתוסבכת בפרדוקס הזה את לא באמת אישה, לא באמת אמא.
גם לגברים יש פרדוקסים, אצלנו הגברים האתגרים הם אחרים, אצלנו אלו בעיות האגו וחיפוש מתמיד של אויבים (ואם אין אותם צריך להמציא אותם). לכל אחד מהצדדים יש את ה"חבילה" שלו, זה טבוע בנו. ואת אמא, אם את לא בקונפליקט את לא אמא מתפתחת, אם את לא במשברוני אמא קטנים, את לא אמא טובה, אם את לא סוחבת עליך מעול של רגשות אשמה, את לא אמא טובה.

אנחנו נורא לכודים בסיפורים שגדלנו עליהם, אנחנו צריכים לנצח בקטן, בחשיבה עצמאית ואחרת, הסימבול של זה זה "אני יוצאת בארבע וקפצו לי!"

המשאבים שלנו כאימהות תמיד מוגבלים – הזמן מוגבל, התקציב מוגבל - מה תכנון המשאבים או הבחירה שאמא צריכה לעשות כדי להיטיב את האושר שלה?

האימא מחויבת להשקיע בעצמה, כדי להיות מאושר, אדם חייב להיות בפעולה, גילוי ותנועה מתמדת.

כל אדם צריך להיות בתנועה ופעולה מאחר שגם אישה היא אדם, אז גם היא צריכה. כדאי לה.

אם היא לא תהיה כזו, היא מקשה על עצמה את היכולת שלה להיות האימא הטובה היא יכולה להיות.

לסיום, יש לנו שאלת "מלכות יופי" בשבילך,

אם היית בוחר מסר אחד לאימהות מודל 2014 מה הוא היה?

אני חושב שזו התקופה הכי מרתקת בהיסטוריה האנושית לחיות בה, ואני חושב שהיא מלאת אפשרויות אבל אנחנו חייבים להתחיל לחשוב באופן עצמאי ואישי ויצירתי כדי לגלות את כל האפשרויות האלה.

כמו בציור תלת מימד שרק אם תעצרי לרגע, תשתהי ותתבונני תוכלי לגלות אותו באמת. זה לא עובד להיות באוטומט.

אפשר לזוז ולהתפתח אבל לא בדו מימד, התקופה מלאת ניואנסים ואפשרויות. את צריכה לגלות אותם.

הבלוג של ד"ר אייל דורון

  


* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.