אמא מאמנת. סופרוומן.


אמא מאמנת. סופרוומן.
 13/02/2013 19:19

בגרסה הקודמת שלי, איפשהו בגיל 8, כשעוד הייתי ילדה דוסית בקרית גת קראו לה "אשת חיל"
וככה היא היתה נראית:

אשת חיל...איזה תרגום מצחיק ל-wonderwoman


לפעמים, תחת מצוקה או השתוללות של הדמיון שלי, הייתי פורשת הצידה מאחורי איזה קיר, מסתובבת במקום כמה פעמים ומקווה למצוא את עצמי לבושה שורט כחול ומחוך אדום ולקבל אלי את כל הכוחות שהיו לה.
יה רייט... לא קרה.

תשכחו מזה!
אין כזה דבר סופרוומן!

וזה לא הולך להיות פוסט על "איך בעשרה צעדים פשוטים תהפכי להיות כזו" כי זו דמות דמיונית.
ואני יודעת שחלקכן מסתכלות עלי, על הפוסטים שלי וזה מה שאתן חושבות (כן שירי, הפוסט מוקדש לך!) ואתן טועות.
סליחה לכל מי שאני שוברת לה את הדימוי שלי, אולי סליחה לי...
אבל מבחינתי לחשוב שיש סופרוומן זה כמו להסתכל על תמונה מרוטשת בפוטושופ ולחשוב שאפשר להיות בעלת עור חלק וללא נקבוביות ואיזה אפקט הילה בסוף קווי המתאר של הפנים וירכיים מושלמות ומחוטבות, הבנתן למה אני מתכוונת?
אבל אני יודעת למה זה יכול להיראות מהצד כאילו אני מספיקה הכל. אז זהו שלא, אני מספיקה הרבה, זה ברור וגם אגלה לכן איך אני עושה את זה, אבל רק המחשבה על איזו תדמית סופרוומנית שאני צריכה לשמש עושה לי מועקה בחזה.
ואני יודעת שגם לך.אם את אמא.
החיים שלי, כמו של כל אמא, מורכבים מהמון המון פיסות של פאזל שמרכיב אותן. יש את חלק הפאזל של העבודה, חלק הפאזל של ההורות, הזוגיות, זמן הפנאי שלי, ניהול הכסף, החברות שלי, הגן שאני עוזרת להקים, הזמן שלי לעצמי, ניהול הבית ו...נראה לי שזהו.
די מהר בתוך האמהות שלי הבנתי שאני לא אוכל להיות הכל ובהכל 100%, אני לא אדם תבוסתני, יותר נוח לי לחשוב עלי כאדם ריאלי וכשנולד אביתר ואיתו נולדו איזה 9000 משימות חדשות בלוח זמנים שהכיל הרבה פחות שעות שינה,

די מהר הבנתי שמשהו יבוא על חשבון משהו.
תמיד היה לי מיתוס שאני אהיה אמא שריח התבשילים שלה ימלא בימי שישי את הבית, תמיד חשבתי שהנתינה הכי גדולה קורית בבישול, מזון לגוף ולנשמה, של הטועם והמבשל, דמיינתי שכשאביתר יחזור מצבא השלום שהוא ישרת בו (מזתומרת עד אז יבטלו את צהל לא?), הוא יזמין את המטעמים שלי. יופי של מיתוס אבל הוא לא קשור בכלום ליכולות שלי, א'- אני מבשלת גרועה ב'- הנה אני מודה, קבל עם ועולם, אסף - שומע? אני שונאת לבשל! אני לא אוהבת את זה! אין לי סבלנות לבשל! אני לא מבינה מה הולך עם מה! זה נראה לי בזבוז זמן, נכון שצריך לאכול אבל זה עדיין בזבוז זמן וגם חמותי מבשלת נפלא, וגם מעמיסה עלינו אוכל טעים שאפשר להשתגע ולהשמין, לחצי שבוע לפחות , אז מה דחוף לי להתעקש ולהצטיין בזה? שחררתי (ולא, זה לא היה קל).

 

זו סבתא שלי, סבתא לאה, בת 83 ולמטה הסירים הטעימים שגדלתי עליהם



כשיש לך סבתא שמבשלת ככה בגיל 83, הסבתא שמסמלת עבורי את כל מה שאמא מכילה, עוטפת ואמהית צריכה להיות, את עלולה להרגיש שמשהו אצלך לא בסדר, לא מספיק טוב, זה אומר שאת לא מספיק טובה,מי זו את? אני! אני לא מספיק טובה? אני הכי טובה שאני יכולה להיות, גם אם אני לא מבשלת...
אז היה לי קשה לשחרר את זה וזה לקח כמעט 8 שנים, אבל אז הבנתי שאני מתמודדת עם מה שיהפוך להיות נר לרגלי, היכולת לבחור! כי בחירה היא היכולת לדעת מה אני רוצה ובעיקר להבין על מה אני מוותרת בתמורה.
כשהבנתי את זה והסתכלתי ימינה, ראיתי את אסף, הוא בניגוד אלי, אוהב לבשל, מוכשר בזה טילים, נהנה מזה, מבין מה הולך עם מה, יצירתי, קיצור, כל מה שאני לא (סבתא שלי מאוד מרוצה ממנו), אז הנדסנו לו מטבח לפי בקשתו בבית המתוק שלנו וזו הממלכה שלו. וטוב שכך כי כולנו שבעים :-)

ככה זה עם בחירות, הן מקפלות בתוכן ויתור, כדאי להבין את זה ויפה שעה אחת קודם. נגיד עכשיו, זה זמן טוב...

עוד בחירות קטנות שמרכיבות את חיי, אם יש לי יום עמוס במיוחד, אני בוחרת בשפיות, שזה אומר ללכת לישון כשבכיור מגדל פיזה של כלים. וזה בסדר לי, אני אשן מעולה בלילה, לא יהיה לי מיליגרם של רגשות אשמה, כי זו הבחירה שלי. 


זה הכיור שלי...

 

ממש עכשיו בזמן שאני כותבת את השורות האלו ואחרי סוף שבוע ב"חאן בארותיים", חזרתי עם 3 שמיכות פוך לכבס ולייבש, מה שמעכב את כל מכונות הכביסה קדימה, נשבעת שלא נעים לי לצלם את 4 ארגזי הכביסה המונחים לי על הרצפה ואת עוד שתי הסלסלאות העמוסות.
אבל, היום אני מתכוננת להרצאה חשובה, אז בחרתי. שחררתי. תראו מה אני עושה במקום זה...והזמנתי את המנקה למחר...

בניגוד לחיות בטבע, אנחנו, בני האדם, הם היצור היחיד בטבע שיכול לבחור, עד כדי כך שאנחנו יכולים לבחור לקחת לעצמנו את החיים, להתאבד. אין חיה בטבע שבוחרת להתאבד.
כשאנחנו נכנעות לתכתיבים חברתיים, איך אני צריכה להיראות, מה אני צריכה להיות, כמה זמן אני צריכה להיות עם הילדים וככה, כשאנחנו לא עוצרות לחשוב מה אני רוצה, מה מתאים לי, מה בא לי והכי חשוב- מה חשוב לי!!!!
אנחנו מוותרות על המתנה הכי גדולה שיש לנו, הבחירה.
כשאנחנו פועלות על אוטומטים אנחנו בעצם מתנהגות קצת כמו חיות...

הקסם שיש ביכולת לבחור טמון בעובדה שלכל בחירה יש מחיר ורווח לצידה, אבל ברגע שבחרתי, אני כבר לא מתייחסת למחיר ככזה. כי בחרתי בו.
תמיד אומרים לי שאנחנו מטורפים לנסוע על הכפר הירוק לחינוך הילדים שלנו, עד ליהוד לחוג גיטרה של אביתר. אסף ואני מסתכלים אחד על השני ולא מבינים על מה המהומה, בשבילנו נסיעה של 17 דקות בבוקר ו-35 דקות אחה"צ היא לא עול או מועקה או תסכול או שומדבר מאלה, היא קשה, לפעמים היא מסבכת לנו את יום העבודה אבל כיוון שבחרנו בה, בחרנו בבית הספר הכי טוב בארץ לאביתר, אנחנו מקבלים אותה. ככה. כמו שהיא. בחירה. קסם.

ואם תרשו לי בנימה אישית קצת (לא, כי כל הפוסט הזה מה זה לא אישי :-))
הבחירה הכי משמעותית שלי היא אספי שלי, שהוא, האור שבחיי, המנוע שלי, זה שמאמין ומסמן לי את המקום שבו אהיה עוד 5 שנים כשאני עסוקה בלפחד מהעכשיו.
אני בוחרת בו בכל בוקר מחדש, בוחרת לברך על הזכות לחיות לצידו ואיתו, בוחרת לעבוד על התקשורת והחברות שלנו גם בימים שיוצאות לי קרניים מאיך שהוא מעצבן אותי, גם כשאני כועסת עליו, לא מבינה אותו, גם כשאני שוכחת למה דווקא הוא...אבל היי, הוא זה שמבשל, אני לא באמת יכולה להרשות לעצמי לחיות בלעדיו ....:-)

הוא הבעל שלי (מילה איומה אבל הוא הבעל שלי כבר 13 שנה אז זה לא הזמן לשנות אותה), הוא בן הזוג שלי, החבר הכי טוב שלי, זה שמכיר אותי הכי טוב וגם ואולי הכי חשוב ומדוייק לומר - הוא השותף שלי. שותף מלא.

 


* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.