אמא מאמנת. אסיפת הורים. קללות ובוץ!


אמא מאמנת. אסיפת הורים. קללות ובוץ!
 14/01/2013 18:01

מאז שאני ילדה שנאתי אסיפות הורים!
תמיד הסבירו להורים שלי (קלישאה בעוד 3...2...1) שאני לא מממשת את הפוטנציאל שלי.
קצת מהפוטנציאל שלי אפשר היה למצוא בים של אשקלון על החוף,
קצת ממנו בפינת העישון שהקמתי (קראנו לה פרדייז- פתאט!),
הרבה ממנו בצחוקים פרועים בכיתה עם חבורת החבר'ה שכללה את כוכבית, חגית, ציפ, תומר ונתי.
מעט ממנו נשאר אצלי.


הנה תומר ונתי ושמוליק. ואני? אני מאז גיבשתי את הטעם שלי בבגדים לכיוון טוב יותר...נשבעת!

רק שני מורים ראו את הפוטנציאל שלי וזרמו איתו יפה. בזכות אחד מהם (בוכריס האגדי) צלחתי בגרות במתמטיקה 5 יחידות ובזכות השני (אביכזר ז"ל) למדתי משנה ועד היום אין לי מושג מה למדתי אצלו אבל הזכרון החזק שלי ממנו הוא עיניים טובות וחיוך של אהבת חינם. אותי. למרות כל מה שהייתי.
והרי מה אנחנו הילדים רוצים? אהבה...מה, לא?
אחת הסיבות שאני מסרבת לשלוח את הילדים שלי למערכת החינוך הרגילה היא העובדה שלתחושתי "שרדתי" אותה, על אף ולמרות הכל יכולתי לה.
אבל היא השאירה בי שריטות כל כך עמוקות שבעבור הילדים שלי רציתי אחרת. ממש אחרת.
בפוסט על הקמת בית הספר "דרך הילד" כבר סיפרתי איך הגעתי בכלל לשיטת מונטסורי, אבל לא סיפרתי במה הוא שונה.
הנה הזדמנות להציץ.
הפוסט על הקמת בית הספר "דרך הילד" בכפר הירוק
אז ככה, אחד האתגרים הכי גדולים בבית הספר הוא לבנות ולהתאים אותו אל הדרישות של מע' החינוך הרגילה. כדי לאפשר לבוגריו להשתלב במערכת כשהם כבר מנוסים במיומנויות שיידרשו מהם. הרי אין לנו עניין לגדל ילדים בבועה שתתפוצץ להם בפנים כשיצאו אל החטיבה או התיכון ה"רגילים" (כל זה בלי לזנוח את החשיבה והתכנון של חטיבה ותיכון משלנו...עלינא את יכולה להיות בטוחה שננסה :-))
אז איך מדווחים להורים איפה הילד שלהם נמצא כשאין את הכלי הבסיסי? ציון? תעודה?
ומכיוון שהיד נע על ציר למידה אישי לפי תוכנית שנבנית רק עבורו, מה משמעות ההתקדמות?
איך נדע אם היא איטית מידי? מהירה מידי? (אין כזה דבר!!!!)
בשנה הראשונה המורים קראו לזה "אסיפת הורים" בפועל האסיפה היתה של הילד עם המורים, אנחנו ההורים, ישבנו בצד והקשבנו. היה בזה הקסם שיש כשהילד נושא באחריות ללמידה שלו על כל המשמעות שלה.
אני כמובן לא זוכרת מזה כלום כי בכיתי כמו תינוקת. משהו שהגשמת החלום הזה מעוררת בי כבר 3 שנים ברציפות.
בשנה השניה היה ניסיון לכתוב תעודות מילוליות. משהו שהמורים עמלו עליו בערך חודשיים, כדי שיוכלו להעביר לנו את כל מה שהם יודעים על הילד שלנו (והם יודעים המון, לפעמים הם מאירים לנו אותו באור חדש, זוהר הרבה יותר)
אני הקשבתי מלא, שאלתי מעט. אני סומכת על המורים שלנו. בעיניים עצומות.
בסוף האסיפה ההיא, דניאלה, המורה הראשית והמיוחדת בכיתה של אביתר (אחת משלוש מופלאות) אמרה לי:
" את יודעת? את אף פעם לא שואלת כלום על פדגוגיה...מה הוא לומד, כמה הוא הספיק"
לי זה היה ברור למה, אז אמרתי לה, שאם הוא יתחיל לקרוא בגיל ה"מתאים" אבל לא ידע לכבד את החבר איתו בכיתה, או אם הוא יספיק מלא דפי עבודה ולא ידע להחזיר דברים למקומם, לסיים משימות שהתחיל וככה, אז מבחינתי זה לא שווה.
אני רואה בבית הספר מקום שמגדל אדם, לא איזו מכונה משומנת שצריכה להספיק למלא מכסת דפי עבודה נתונה.
וזה היה הדגש שלי, זה יהיה הדגש שלנו. תמיד!


הנסיך שלי

ואז הגיעה אסיפת ההורים של יום ראשון האחרון.
בבית הספר הכניסו מערכת חדשנית שתפקידה לאפשר להורה לראות בכל רגע נתון את ההתקדמות של הילד שלו על הרצף. במיוחד בגלל השונות בין השיטות המוכרות לשיטה בה לומדים ב"דרך הילד"
שלב ה"הקניה" - כלומר, למד מיומנות חדשה (בכל אחד מהנושאים אליהם הוא חשוף)
שלב ה"עבודה" - כלומר, הוא מתרגל את המיומנות החדשה שלמד באמצעות דפי עבודה ועזרים נוספים
שלב ה"שליטה המלאה" - כלומר, המיומנות הוטמעה ונבדקה ע"י המורים ומידת השליטה של הילד בה מאפשרת להתקדם הלאה, לדרגת הקושי הבאה.


אביתר אישר את פרסום הדף הזה. FYI


אבל אותי, כבר הבנתם, פחות מעניינת ההתקדמות הפדגוגית של אביתר. בעיני היא משביעת רצון, הוא קורא "הארי פוטר", מדפיס להנאתו "בעיות מילוליות בחשבון" בסופ"ש.
בעיקר הוא מחוייך וטוב לו. אז מכ'פת לי מה הקצב בו הוא לומד... ואם היה קושי אני סומכת על הצוות שכבר הייתי יודעת ממנו. אז הכל בסדר.
ואז סיפרה לי טלי המורה שבזמן האחרון השפה של החבורה שאביתר הוא חלק ממנה, מידרדרת. שאלתי למה היא מתכוונת ואז נזכרתי שבשבת שמעתי אותו משחרר את המילה "זבביר" בהנאה יתרה.

נזכרתי איפה שמעתי אותה- "ארץ נהדרת עונה 10"
(note- ארץ נהדרת לא מתאימה לצפיה לא מתווכת לילדים בני 8!)
חשבתי שאני מתה! מה גם שזה קרה בסלון מפוצץ האורחים של סבתא רותי...לא מתאים!
ניגשתי אליו ולחשתי לו שהוא אמר עכשיו מילה גסה (האומנם?) ושאצלנו לא מדברים ככה. וזהו.

אמרתי לטלי המורה ש"אני על זה" היה לי ברור שאני הולכת לעשות עם זה משהו!
בהתחלה היה לי ברור שאני הולכת לנתק אותו מהאופציה לראות "ארץ נהדרת"
(אוטומט מרוקאי גם 30 שנות אימון לא יכריעו)
ואז נזכרתי שאין לנו טלויזיה אז אני אנתק אותו מהאינטרנט ואז נזכרתי שבעצם זה מה זה לא הסגנון בבית שלנו :-)

עם שוך הסערה והמבוכה, הפנימית שלי ורק שלי, נזכרתי במילת המפתח בבית שלנו.
ת-ק-ש-ו-ר-ת.
אצלנו מדברים על ה-כ-ל.
הגענו הביתה והתיישבתי לספר לאביתר מה אמרו באסיפת ההורים.
התחלתי כמובן מהמחמאות, הארכתי בהן מאוד. לא אלאה אתכם בפרטים - "קאט טו דה פוינט"
ואז סיפרתי שממש הופתעתי לשמוע שהוא מקלל...
אביתר : "אמרתי זבביר אבל זו לא קללה"
אני : "הו כן, זו כן...איזה עוד קללות אתה מכיר?"

אביתר : "לא הרבה, אבל אני משתדל לא לקלל"
אני : "ואם תרצה לקלל, מה תאמר?"

אביתר : " בן זונה"
אני : מחווירה...מאדימה...מה עושים עם זה?
"אוקי, יש לי תחושה שאתה לא יודע מה אתה אומר, ושאם תבין מה כל קללה אומרת אז תוכל לבחור אם אתה רוצה ל"העניק" אותה לצד השני או לא. מה אתה אומר? בוא נכין מילון קללות..."

אביתר : "אוקיי אמא, מה זה בן זונה?"
אני : בא לי למות. חושבת רגע ועונה
"זונה היא אשה שבלית ברירה לפעמים מוכרת את הגוף שלה לגברים תמורת כסף"

אביתר :" מה? היא הולכת ערומה ברחוב? "
אני : "לפעמים ערומה לפעמים כמעט חצי. אם מישהו היה קורא לך ככה, את מי בעצם הוא מקלל? "

אביתר : "אותך אמא"
אני : ".....ומה דעתך?"

אביתר : "זו קללה נוראית"
אני : "ממשיכים ...איזה עוד קללה?"

אביתר : "מפגר"
אני : כאן הגיע מונולוג שלם שאביתר מכיר ואוהב ילד שסובל מפיגור, שאלתי אותו מה הוא חושב על הילד הזה (הוא מקסים) , במה הוא חלש מילדים רגילים (הוא לא מדבר, נראה קטן מאוד לגילו) והזכרתי שסבא אברהם כבר 30 שנה עוזר לאנשים כאלה.

אביתר : " זו קללה קשה מאוד, אני לא רוצה שאף אחד יהיה מפגר..."

סרקנו יחד את כל ארסנל הקללות של אביתר (לא לדאוג, הוא לא עוד הרבה יותר ארוך)
בסוף הצעתי לו שעכשיו, כשהוא מבין מה כל קללה אומרת, הוא יוכל לבחור אם הוא רוצה לומר אותה לאדם מולו או שלא.

ואז סיפרתי לאביתר משל שפעם לימד אותי אחד המתאמנים שלי. אני חושבת שהוא הבין את המסר.
בואו תראו אם גם אתם יכולים לאמץ.

אני: "לקלל מישהו זה כמו לזרוק עליו בוץ, כשאתה זורק בוץ, מה קורה ליד שלך?"
אביתר : "היא נשארת מלוכלכת"
אני : "כלומר?...."
אביתר: " גמני מתלכלך, עד שאני שוטף אותה"

אני- מדייקת את המסר... היד שלך יכולה להיות הלב שלך, הנשמה הטהורה שאתה, כשאתה מקלל, משהו מהבוץ הזה נשאר לך בלב, בנשמה.

החלטנו יחד, שאי אפשר בלי לקלל בכלל (בכל זאת, הילד משחק כדורגל...)
ואביתר החליט ש"טמבל" זו הקללה הכי חביבה ולא מזיקה וכנראה שאותה הוא יבחר בפעם הבאה.

אני לא יודעת כמה מזה יעמוד במבחן המציאות
אבל אני יודעת שכאמא, כמחנכת, כמאמנת , עשיתי הכי טוב שאני מבינה.

אם יש לכם עוד עצות בשבילי, אני ממש פתוחה לשמוע...


* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.