אמא מאמנת - אחריות


אמא מאמנת - אחריות
 27/11/2012 17:42


הכל התחיל ב-14/10. סתם, זה לא כזה דרמטי...
יש לנו מנהג קבוע, פעם בחודש אנחנו הולכים לספריה.
אני מודה שעד לא מזמן חשבתי שהקונספט הזה של ספריה ממש עבר מן העולם, מסתבר שלא, קונספט הספריות חי, בועט וטכנולוגי מתמיד.
עד כדי כך טכנולוגי שהוא יודע לזהות בדיוק בכמה ימים / שעות / דקות /שניות איחרנו להחזיר את הספר.
ואנחנו מאחרים.
תמיד.
אבל בגלל ששני המתוקים שלי מתאמנים כל הזמן בעצמאות, אז הם אלו שבוחרים את הספר, ותמיד מגניבים איזה DVD
כי חייבים לאזן את כל האינטלקט הזה עם פסטיגל /מחזמר /סרט דיסני שיש להם 900 עותקים ממנו בבית, אבל זה מה זה כיף להשאיל מהספריה...
הם אלו שניגשים לספרנית, שנושאת איזה שם גנרי של ספרניות זה או חנה או שפרה לא יודעת להגיד מי זו מי.
הם אלו שמגלגלים עיניים כשהיא נוזפת בהם קלות על האיחור,
הם אלו שמעבירים את הכרטיס,
מחתימים את התאריך שבו הם אמורים להחזיר את הספר,
אורזים אותו ב"תיק הספריה" שלנו
ויוצאים הביתה.
כמבוגר האחראי, אני אחראית להזכיר להם שמועד החזרת הספרים קרב ובא.
עד הפעם האחרונה.
ב-14/10 השאלנו 3 ספרים 2 לאלה ו-1 לאביתר ואת המחזמר אלאדין.
אביתר לקח את ספר הבדיחות החכמות וצחקנו ממנו 3 שבועות רצוף. עד כדי כך הוא התחבר לספר הזה שלקח אותו איתו לכל מקום, גם כשהלך להתארח אצל "גבאי" (גבאי הוא היונתן החמישי בכיתה, אז כדי לייצר הבחנת יונתנים הם פשוט החליפו לכולם את השם הפרטי בשם המשפחה, חשבתי שזה קורה רק בצבא...טעיתי)



זה עוד בספריה, תראו איך הוא נהנה...


הנה הלך והתקרב ה-14/11, אנחנו מחפשים את ספר הבדיחות ולא מוצאים. לא בבית, לא בכיתה, לא באוטו, לא אצל גבאי.
נעלם! כאילו בלעה אותו האדמה.
בבית ניהלנו שיחה על האחריות שיש בשמירה על חפץ באשר הוא, וודאי על ספר, וודאי אם הוא לא שייך לי.
שאלנו את אביתר מה הוא חושב שיקרה והוא הניח שיצטרך לשלם קנס.
עוד לא סגרנו את הסוגיה מי ישלם את הקנס הזה, מבחינתנו, עצם ההתמודדות עם זה היא החשובה כעת וגם לא פשוטה כשלעצמה.
הבוקר ארזנו את תיק הספריה החסר בספר הצהוב המצחיק וקבענו ללכת להחזיר אותו אחרי בית הספר.
שומדבר לא הכין אותי למה שעומד לקרות, כמעט 8 שנים אני אמא , היום ראיתי את הילד שלי גדל וצומח לנגד עיני.

הדרך מבית הספר לספריה היתה שקטה מתמיד, כשיצאנו מהרכב אביתר זרק לי "אמא אני פוחד".
אני מודה שברגע הראשון, רק הגשתי לו את היד, לא ממש קלטתי ממה הוא פוחד, וגם המילה "פחד" היתה גדולה עלי, עד לפני שבוע נפלו פה טילים, התפוצץ אוטובוס, זה מפחיד. אבל ספרנית בספריה? דחיל ראבאק!
אנחנו עולים במדרגות ופתאום קלטתי מה אביתר אמר, מהרגע הזה התחיל פינג פונג של 45 דקות, קרב מוחות ביני ובין אביתר. הנה התקציר:
אביתר: "אמא אני פוחד מהספרנית הזו"
אני: "ממה אתה פוחד?"
אביתר: "היא תצעק עלי"
אני: "כי?"

אביתר: "כי אני מאחר להחזיר את הספרים ובטח כי איבדתי ספר! תדעי לך שחודש לקרוא ספר זה ממש לא מספיק וצריך לשנות את החוק בספריה לחודשיים"
אני: "אוקיי, אתה בטוח שאתה פוחד או שזה משהו אחר? אולי נבוך? כי זה באמת קצת מביך לאחר ולאבד"
אביתר: "לא אמא! אני מפחד! מה את לא מבינה? ויש לי עקצוצים ברגליים מזה"
אני: "אבל מה יכול לקרות? חוץ ממילים, מה היא עוד יכולה לעשות?"
(מכירים את זה ששניה לפני שהבכי בא, מגיעה לפניו נזלת שקופה מימית? אז כזה )

אביתר: "אני לא מבין! בגלל שאני הגדול ואלה לא יודעת עדיין לדבר, תמיד אני צריך להתמודד עם הספרנית שממש צועקת"
(כאילו במאי של סרטי אימה שמע אותו ובול ברגע הזה הספרנית קמה, צלצלה בפעמון וצעקה על שתי בנות שיפסיקו לרוץ פה, הלו, זו ספריה! - הבכי של אביתר מתגבר, אני רואה את הקושי שלו ויודעת שאני צריכה להמשיך, עלאף ולמרות...)

אני: "אוקי, איך אני יכולה לעזור לך?"
אביתר: "אני צריך שאת תחזירי את הספרים ושתספרי לה שאיבדתי את ספר הבדיחות ואני נשאר כאן על הספה"
אני: "אביתר שלי, אני מבינה שזה מביך, ושלא נעים לך עכשיו, אבל יש רגעים שאתה צריך להתמודד איתם ואני לא יכולה להתמודד איתם בשבילך, אתה תצטרך ללכת לספרנית ולדבר איתה, יעזור לך אם אעמוד ממש לידך?"

אביתר: "למה את לא יכולה לעזור לי כמו שאני צריך? אני מבקש ממך שקשה לי ושתדברי במקומי, את אמא שלי, לא אכפת לך? למה את לא יכולה לעזור לי?"
בשלב הזה אני אוספת את עצמי מבפנים, מרגישה שתיכף אני מתרסקת פה יחד איתו, מלאה ברחמים, אני רואה אותו מתפתל, מתקשה, אמנם מתמודד מולי, אמנם מדבר אבל אני לא יכולה להתעלם מכמה קשה לו וממש לא בטוחה מה אני צריכה ומה נכון לעשות עכשיו.
לא יודעת להסביר אבל היה לי ברור בבטן שאני צריכה לתת לו להתמודד, שהוא כבר מסוגל להתמודד עם זה.

אני: "ממי, נסה לדמיין איך תרגיש אחרי שתדבר איתה?"
אביתר: "אם היא תצעק עלי , אני ארגיש לא טוב!"
אני: "אוקי, יש אפשרות אחרת? יש אפשרות שאולי היא לא תצעק?"

אביתר: "אני לא יודע" (אני באופן אישי מתה על התשובה הזו, כי היא מזמינה אחריה מלא אופציות...)
אני: "הדרך לדעת היא רק לנסות. אני מוכנה לעזור לך אחרת ממה שביקשת, אני מוכנה להחזיר את הספרים באיחור, כשאתה עומד על ידי, אבל אתה תצטרך לספר לה שאיבדת את הספר, אני חייבת להגיד לך ממי שהתפקיד שלי הוא לשמור עלייך וללמד אותך דברים, אני רוצה להגיד לך שני דברים שיקרו אם אתה תעשה את זה. הראשון הוא שתתגבר על משהו נורא גדול שקורה לך עכשיו ואתה קורא לו פחד, אתה תרגיש הקלה כי עברת את המכשול. הדבר השני שיקרה זה שכנראה ייקח עוד הרבה זמן עד שתאבד ספר. כי תזכור את היום הזה ואת הרגעים האלה. ואלו שתי מתנות שהיום הזה מביא לך, התפקיד שלי, כאמא שלך, זה לעזור לך לקבל אותן, אתה סומך עלי?"

אביתר...חושב, אוסף את עצמו,
מגיש לי את היד ואנחנו הולכים לעבר הספרנית.

4 מטרים של הליכה- נראים כמו נצח.

אני מספרת לספרנית שאני קצת נבוכה להחזיר את הספרים כי אנחנו מאחרים כמעט בשבועיים.
חנה (או שפרה) מסתכלת על אביתר ושואלת למה הוא בוכה, הוא עונה לה "תיכף אני אגיד לך",
אני מנסה להעביר לו קצת זמן כדי שיסדיר נשימה, אז אני מוסיפה שאביתר חושב שחודש זה לא מספיק זמן לקרוא את הספרים שהוא לוקח.
בינתיים, היא כנראה קלטה מה קרה, ואמרה לו שהיא רוצה לספר לו שאם הוא באופן אישי יתקשר אליה ויודיע לה בטלפון שהוא צריך עוד זמן, היא תאריך את זמן ההשאלה לחודשיים.
ואז היא אמרה לו שהיא רוצה לומר לו סוד, אני זזתי הצידה, היא אמרה לו משהו ואז הוא הגיע אלי,
הידיים הקטנות שלו פרושות לצדדים, ביקש חיבוק ובכה בכי אחר, בכי של הקלה גדולה.
ירדתי אליו לגובה העיניים, הסתכלתי עליו ואמרתי לו
"בן שלי! גיבור! אמיץ! אני גאה בך כל כך. איך שהתמודדת, איך שדיברת, איך היית אמיץ מספיק לומר שאתה פוחד, איך התפשרת על העזרה שאני יכולה לתת לך, איך שעברת את זה ולא ויתרת!
איך אתה מרגיש?"

נו איך אתם חושבים שהוא מרגיש?

חיבקתי אותו חזק, ולא התאפקתי:
אני: "טוב נו, מה היא לחשה לך באוזן?"
אביתר: "היא אמרה לי שכמעט כל הילדים שלוקחים ספרים מהספריה....מאחרים להחזיר...."


הנה ספר הקסמים שאביתר בחר. בבימת הילדים ביום חמישי הוא הולך לעשות מופע קסמים. שרידי הבכי לגמרי עוד ניכרים בו.


הנה שפרה/חנה במצג גב


כאן הוא מחתים. אולי עדיף שנקעקע את תאריך החזרה? שלא נשכח


אנחנו כבר בבית, מתאמנים על הקסמים. אלה ואביתר עושים ה-כ-ל לבד!


בפעם השלישית ואחרי עשרים דקות של ניסיונות אביתר מצליח את הקסם. אתם רואים את צנצנת האורז המונפת באויר באמצעות עפרון כנגד כח הכבידה? ברקע אפשר לראות את אלה מטאטא אורז מתחת לשולחן


אביתר מלמד גם את אלה - וגם היא מצליחה


ואחרי כל הניסיונות האלה כל הרצפה מלאה אורז... מישהו צריך לטאטא לא? יש לי ילדה יסודית, היא מזיזה רהיטים


ובזמן הזה אני יושבת על הספה. מתמוגגת. איזה כיף זה ילדי מונטסורי...

* כתובת הדואר האלקטרוני לא תוצג באתר.