פוסט בלי תמונות כי לא באמת צריך…
סלחתי לה.
זה לקח לי זמן והרבה רגעים של נפש מיוסרת.
היא היתה החברה הכי הכי שלי.
הכי קרובה, מבינה ואכפתית.
נכנסה אל חיי בגיל ושלב שלא חשבתי שאפשר לרכוש חברים חדשים.
כאלה.
כמו שהיא היתה עבורי.
שמרה עלי מזאבים טורפים ומציפורניים שלופות.
היתה זו שהרגשתי שהיא חכמה הרבה יותר ממני כי את זה שהיא יפה יותר כולם ראו.
כשהתחלנו, היא זו שחיפתה עלי,
שגרמה לי להיות הרבה יותר טובה מהגרסא הראשונית שלי.
בנוכחותה הייתי נדרשת להיות מקצוענית יותר. מוכנה הרבה יותר.
ועברו הימים. והחודשים.
וכנראה שלא ממש היינו חכמות לזהות את פוטנציאל ההתנגשות, ולא דיברנו עליו למרות שדיברנו על הכל. על הכל. על ה-כל!
אבל לא דיברנו על זה.
והכסף עיוור את שתינו.
ואז הכוח.
והקנאה עברה לגור קרוב.
וקנאה היא חברה טובה של התחרות.
ותחרות מחרבת הכל.
אי אפשר כלום כשתחרות בסביבה.
בטח אי אפשר להרגיש טובה.
מספיק טובה.
זה רק או הכי טובה או 0. לא שווה כלום.
והרבה פעמים הרגשתי ככה.
אז התפצלנו.
היא פרשה. מהחברות ובכלל. ואני פרשתי לחברויות חדשות.
עאלק.
לא נתתי מקום לאף אחת חדשה להיכנס.
ועברו השנים. והמון פעמים חשבתי עליה.
וכמה פעמים קפצתי לבדוק מה קורה בעמוד שלה. לפעמים כמעט לחצתי לייק.
הרבה דברים שהיא עושה אני אוהבת.
לא היה לי אומץ.
וכמעט בכל כיפור קיוויתי שתתקשר אלי לבקש סליחה. שתציל אותי מעצמי.
וגם ביום הולדת.
וגם ביום ההולדת שלה.
וגם ביום הזיכרון.
וגם בסתם יום.
שתתקשר וזהו. זה יהיה מאחורינו.
וחשבתי שאם אתקשר היא בחיים לא תענה.
אין סיכוי.
וידעתי שאם כן אז שזו תהיה הקלה גדולה לי
ולה זה בטח לא מזיז.
אין כזה דבר.
אבן כזו שתקועה באמצע הגרון לא באמת זזה עד שלא מדברים.
אז כתבתי לה.
20 שניות אחר כך היא הגיבה.
יומיים אחר כך נפגשנו.
זה היה לי מספיק חשוב כדי לפנות הכל.
ואז היא הגיעה.
לבשה לבן.
יפהפיה כרגיל.
ובמשפט הראשון שלה היא אמרה
“אני צריכה לבקש ממך סליחה”
ארבע וחצי שניות אחר כך כבר צללנו להשלים פערים כאילו שום דם רע לא היה שם קודם.
והתאהבתי בה שוב.
והייתי גאה בי.
וידעתי שזה היה צעד קטן אבל משמעותי.
לא, אני לא אמא תרזה.
אני לא חושבת שלכל אחד אפשר לסלוח.
אני לא חושבת שעם כל אחד אפשר להיות חברה.
אבל כאן הצלחתי.
כמה ימים אחר כך התחילה המלחמה.
ונראה לי שתמיד תמיד עדיף שלום.
שמחה שעשיתי שלום.
בעיקר עם עצמי…
כמו תמיד כשנושא קרוב לליבי
אני מבקשת להעביר את זה הלאה.
לכולנו יש על מה לסלוח וגם למי.
